הלכות סוכה

א  שיעור הסוכה–גובהה–אין פחות מעשרה טפחים, ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבה–אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים, ויש לו להוסיף ברוחבה אפילו כמה מילין.  הייתה פחותה מעשרה, או משבעה על שבעה, או גבוהה על עשרים אמה כל שהוא–הרי זו פסולה.

ב  סוכה שאין לה שלוש דפנות, פסולה.  היו לה שתי דפנות גמורות זה בצד זה כמין גם–עושה דופן שיש ברוחבו יתר על טפח, ומעמידו בפחות משלושה סמוך לאחד משתי הדפנות, ודייו; וצריך לעשות לה צורת פתח, מפני שאין לה שלוש דפנות גמורות.  וכבר ביארנו בהלכות שבת, שצורת פתח האמורה בכל מקום, אפילו קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן אף על פי שאינו מגיע להן.

ג  היו לה שתי דפנות זה כנגד זה וביניהן מפולש–עושה דופן שיש ברוחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלושה סמוך לאחת משתי הדפנות, וכשרה; וצריך לעשות לה צורת פתח.  קנים היוצאים מסכך הסוכה לפני הסוכה, ודופן אחת נמשכת עימהן–הרי הן כסוכה.

ד  דפנות שהיו דבוקות בגג הסוכה, ולא היו מגיעות לארץ–אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; פחות מכאן, כשרה.  היו הדפנות דבוקות בארץ, ולא היו מגיעות לסכך–אם גבוהות עשרה טפחים–אף על פי שהן רחוקין מן הגג כמה אמות, כשרה, ובלבד שיהיו הדפנות, מכוונות תחת שפת הגג:  הרחיק את הגג מן הדופן שלושה טפחים, פסולה; פחות מכאן, כשרה.  תלה מחיצה שגובהה ארבעה ומשהו באמצע, בפחות משלושה סמוך לארץ, ובפחות משלושה סמוך לגג–הרי זו כשרה.

ה  העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות–אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח המצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האמירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם–הרי זו כשרה:  שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, אינה מחיצה.

ו  העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה–כשרה, ועולין לה ביום טוב.  בראש האילן, או על גבי הגמל–כשרה, ואין עולין לה ביום טוב:  לפי שאסור לעלות באילן, או על גבי בהמה.  היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם, ומקצתן אילנות–רואין:  כל שאילו ניטלו האילנות, היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם–עולין לה ביום טוב.

ז  סוכה שאין לה גג, פסולה.  כיצד:  כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זה בזה כמין צריף, או שסמך ראש דופן הסוכה לכותל; ואם היה לה גג אפילו טפח, או שהגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח–הרי זו כשרה.  סוכה עגולה–אם יש בהיקפה כדי לרבע בה שבעה טפחים על שבעה טפחים–אף על פי שאין לה זווית, הרי זו כשרה.

ח  סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין–בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ, בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין מבפנים–כשרה.  [ט] לא היו לה פצימין–פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי:  שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה; ואמצעי האכסדרה אין בו כותל, ושכנגדו אין בו פצימין.

ט  [י] סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, או על גבי באר שיש לה פסין–הרי זו סוכה כשרה, לאותה שבת שבתוך החג בלבד:  מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לעניין שבת, נחשוב אותן כמחיצות לעניין סוכה.

י  [יא] נעץ ארבעה קונדסין על ארבע זווייות הגג, וסיכך על גבן–הואיל והסיכוך על שפת הגג, כשרה, ורואין את המחיצות התחתונות, כאילו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך.

יא  [יב] סוכה שיש לה פתחים הרבה, ויש בכתליה חלונות הרבה–הרי זו כשרה, ואף על פי שפרוץ מרובה על העומד:  ובלבד שלא יהיה שם פתח יתר על עשר; אבל אם היה בה פתח יתר על עשר–אף על פי שיש לו צורת פתח, צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.

יב  [יג] סוכה שאווירה גבוה מעשרים אמה, ומיעטה בכרים וכסתות–אינו מיעוט, ואפילו ביטלם.  מיעטה בתבן וביטלו–הרי זה מיעוט, ואין צריך לומר עפר וביטלו; אבל בעפר סתם, אינו מיעוט.  הייתה גבוהה מעשרים, והוצין יורדין לתוך עשרים–אם הייתה צילתן מרובה מחמתן, ייחשבו כגג עבה וכשרה.

יג  [יד] בנה איצטבה בה כנגד דופן האמצעית על פני כולה–אם יש באיצטבה שיעור רוחב הסוכה, כשרה.  בנה איצטבה מן הצד–אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות, פסולה; פחות מארבע אמות, כשרה.  בנה איצטבה באמצעה–אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות לכל רוח, פסולה; פחות מארבע אמות, כשרה, וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה, והרי מן האיצטבה עד הסיכוך פחות מעשרים.  בנה בה עמוד, ויש בו הכשר סוכה–פסולה, שאין אלו מחיצות הניכרות, ונמצא על גב העמוד סכך כשר, בלא דפנות.

יד  [טו] הייתה פחותה מעשרה, וחקק בה להשלימה לעשרה–אם יש משפת חקק ולכותל שלושה טפחים, פסולה; פחות מכאן, כשרה, שכל פחות משלושה הרי הוא כדבוק, כמו שביארנו בהלכות שבת.

טו  [טז] דופני סוכה, כשרין מן הכול–שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום, ואפילו מבעלי חיים.  ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב, כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחברו דופן לה:  והוא שיעשה אותו, שלא לדעת זה שנעשה דופן; אבל אם עשהו לדעת, אסור ביום טוב, ומותר בשאר ימי החג.  וכן עושה בכלים, דופן רביעית ביום טוב; אבל דופן שלישית, לא יעשה אותה בכלים ביום טוב, לפי שהוא מכשיר הסוכה, ואין עושין אוהל עראי ביום טוב.

א  הסכך של סוכה, אינו כשר מכל דבר:  אין מסככין אלא בדבר שגידוליו מן הארץ, שנעקר מן הארץ, ואינו מקבל טומאה, ואין ריחו רע, ואינו נושר ונובל תמיד.

ב  סיכך בדבר שאין גידוליו מן הארץ, או במחובר, או בדבר שמקבל טומאה–פסולה.  אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל, או בדבר שריחו רע–כשרה:  שלא אמרו אין מסככין באלו, אלא כדי שלא יניח הסוכה וייצא.  וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סיכוך יורדין לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו.

ג  סיככה במיני מתכות, או בעצמות ועורות–פסולה, מפני שאינן גידולי קרקע.  הדלה עלי גפנים וכיוצא בהן, עד שנעשו סוכה–פסולה, שהרי לא נעקרו.  סיככה בכלי העץ ובמחצלות העשויות לשכיבה, וכיוצא בהן–פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה.  וכן אם סיככה בשברי כלים ובליותיהן–פסולה, הואיל והיו מקבלין טומאה:  שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו.

ד  [ג] סיככה באוכלין–פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה.  סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהם ענבים, מכבדות ובהם תמרים, וכן כל כיוצא בהן–רואין:  אם פסולת מרובה על האוכלין, מסככין בהן; ואם לאו, אין מסככין בהן.  סיכך בירקות שאם ייבשו ייבולו ולא יישאר בהן ממש–אף על פי שהן עתה לחים–הרי מקומן נחשב כאילו הוא אוויר, וכאילו אינם.

ה  [ד] סיככה בפשתי העץ, שלא דק אותן ולא ניפצן–כשרה, שעדיין עץ הוא; ואם דק וניפץ אותו, אין מסככין בו–מפני שנשתנת צורתו, וכאילו אינו מגידולי קרקע.  מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים.

ו  [ה] סיככה בחיצים–בזכרים, כשרה; בנקבות, פסולה–אף על פי שהוא עשוי להתמלאות בברזל, בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול.

ז  [ו] מחצלת קנים או מחצלת גמי או חלף–קטנה–סתמה לשכיבה, לפיכך אין מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לסיכוך; גדולה–סתמה לסיכוך, לפיכך מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לשכיבה.  ואם יש לה קיר–אפילו גדולה–אין מסככין בה, שהרי היא ככלי קיבול; ואפילו ניטל הקיר שלה–אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים.

ח  [ז] נסרים שאין ברוחבן ארבעה טפחים, מסככין בהן אף על פי שהן משופין; ואם יש ברוחבן ארבעה, אין מסככין בהן ואף על פי שאינם משופין–גזירה שמא יישב תחת תקרה, וידמה שהיא כסוכה.  נתן עליה נסר אחד שיש ברוחבו ארבעה טפחים–כשרה, ואין ישנין תחתיו; והישן תחתיו, לא יצא ידי חובתו.  היו נסרין שיש ברוחבן ארבעה, ואין בעוביין ארבעה, והפכן על צידיהן שאין בהן ארבעה, וסיכך בהן–הרי זו פסולה, שזה הנסר פסול, בין שסיכך ברוחבו, בין שסיכך בעובייו.

ט  [ח] תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרין תקועין בלבד–הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית; לפיכך אם פיקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה–ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים.  וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר.

י  [ט] סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום–כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה:  והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן.  אבל סוכה שנעשת מאליה פסולה, לפי שלא נעשת לצל.  וכן החוטט בגדיש, ועשהו סוכה–אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל; לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה–כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל.

יא  [י] חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן–גזירה שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי לייבשן, ויימלך ויישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשת מאליה; ואם התירן, כשרות.  ואין חבילה פחותה מעשרים וחמישה בדים.

יב  [יא] חבילות קטנות שאגדן למניין, מסככין בהן.  וכן החותך ראש הדקל, והחרייות אגודות בו–מסככין בו, שאגד בידי שמיים אינו כחבילה.  ואפילו קשר ראשי החרייות כולן מצד האחד, שנמצאו כחבילה אחת, אחד משני ראשיה בידי שמיים, ואחד בידי אדם–מסככין בהן:  שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד הוא שהרי אגודה בידי שמיים.  וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו, אינו אגד.

יג  [יב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשיה בתוך הבית.  הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן, וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן–אם היה הסיכוך הרבה מהן, כשרה; ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחילתו הרבה מהן, צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.

יד  [יג] עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו, וסיכך בשניהם–אף על פי שהכשר יתר על הפסול, פסולה.  סיכך בזה לעצמו וזה לעצמו, זה בצד זה–אם יש בסכך פסול שלושה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד–הרי זו פסולה.  [יד] במה דברים אמורים, בקטנה.  אבל בסוכה גדולה, סכך פסול באמצע–פוסל בארבעה טפחים, פחות מכאן כשרה; ומן הצד–פוסל בארבע אמות, ופחות מכאן כשרה.

טו  כיצד:  בית שנפחת באמצעו וסיכך על מקום הפחת, וכן חצר המוקפת אכסדרה שסיכך עליה, וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו בצד הדפנות מלמעלה–אם יש משפת הסכך הכשר ולכותל ארבע אמות, פסולה; פחות מכאן, רואין כאילו הכותל נעקם, וייחשב זה הסכך הפסול מן גוף הכותל, וכשרה.  ודבר זה הלכה למשה מסיניי.

טז  [טו] ואי זו היא סוכה קטנה, כל שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים; וגדולה, כל שיישאר בה יתר על הסכך הפסול שבעה טפחים על שבעה טפחים סכך כשר.

יז  [טז] סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה, ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלושה טפחים אלא פחות–אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול, כשרה; ואם היה זה כמו זה בצמצום–אף על פי שאין במקום אחד שלושה–הרי זו פסולה, מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב.

יח  [יז] פרס עליה בגד מלמעלה, או פרס תחתיה מפני הנשר–פסולה; פרסו כדי לנאותה, כשרה.  וכן אם סיככה כהלכתה, ועיטרה במיני פירות ובמיני בגדים וכלים שתלין בה, בין בכתליה בין בסכך, כדי לנאותה–כשרה.

יט  [יח] נואיי הסוכה–אין ממעטין בגובהה, אבל ממעטין ברוחבה; היו נואיי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר, פסולה, שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך, אלא תחת הנואי שהוא אוכלין וכלים שאין מסככין בהן.

כ  [יט] סכך שהיו בו חלונות שהאוויר נראה מהן–אם יש בכל האוויר ככל מקום המסוכך, הרי זו פסולה, מפני שחמתה תהיה מרובה על צילתה, וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך; ואם היה הסיכוך רב על האוויר, כשרה.

כא  [כ] במה דברים אמורים, בשלא היה במקום אחד אוויר שלושה טפחים; אבל אם היה אוויר שלושה טפחים, בין באמצע בין מן הצד–הרי זו פסולה, עד שימעטנו משלושה.  מיעטו בדבר הפסול כגון כלים וכסות–אם סוכה גדולה היא, כשרה; ואם בסוכה קטנה, פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו.  היה רוב הסיכוך, צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו, חמתו מרובה מצילתו–הואיל וצילת הכול מרובה מחמת הכול, כשרה.

כב  [כא] דרך הסיכוך להיות קל, כדי שייראו ממנו הכוכבים הגדולים; הייתה מעובה כמין בית–אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה.  היה הסיכוך מדובלל, והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה–כשרה:  ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד, שלושה טפחים.  ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר–אף על פי שהוא גבוה יתר משלושה טפחים–רואין אותו כאילו ירד למטה, ונגע בשפת זה היורד:  והוא, שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.

כג  [כב] העושה סוכה על גבי סוכה–התחתונה פסולה, כמי שעשה סוכה בתוך הבית; והעליונה, כשרה.  במה דברים אמורים שהתחתונה פסולה, בשהיה גובה העליונה עשרה טפחים או יתר, והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה, אפילו על ידי הדוחק; אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה, או שלא הייתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו על ידי הדוחק–אף התחתונה כשרה:  והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה, שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת.

כד  [כג] מיטה שבתוך הסוכה–אם גבוהה עשרה טפחים–היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה.  וכן כילה שיש לה גג, אפילו טפח–אם גבוהה עשרה טפחים, אין ישנין בה בסוכה.  וכן המעמיד ארבעה עמודים, ופרס סדין עליהן–אם גבוהין עשרה, הרי זו כסוכה בתוך סוכה.

כה  [כד] אבל שני עמודים שפרס עליהן סדין, וכן כילה שאין בגגה טפח–אפילו גבוהין כל שהוא, מותר לישן תחתיהם בסוכה:  שאינן כסוכה בתוך סוכה, מפני שאין לה גג.

כו  [כה] סוכה שאולה, כשרה; וכן הגזולה, כשרה.  כיצד:  אם תקף על חברו והוציאו מסוכתו, וגזלה וישב בה–יצא, שאין הקרקע נגזלת.  ואם גזל עצים, ועשה מהן סוכה–יצא:  תקנת חכמים היא, שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד.  ואפילו גזל נסרים, והניחן, ולא חיברן, ולא שינה בהן כלום–יצא.  העושה סוכה ברשות הרבים, הרי זו כשרה.

א  נשים ועבדים וקטנים, פטורים מן הסוכה.  טומטום ואנדרוגינוס, חייבים מספק.  וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, חייב.  קטן שאינו צריך לאימו, שהוא כבן חמש כבן שש–חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.

ב  חולים ומשמשיהן, פטורים מן הסוכה; ולא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו.  מצטער, פטור מן הסוכה–הוא, לא משמשיו; ואיזה הוא מצטער–זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן, או מפני הריח.

ג  האביל, חייב בסוכה.  וחתן, וכל השושבינין, וכל בני חופה–פטורים מן הסוכה, כל שבעת ימי המשתה.

ד  שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, בין ביום בין בלילה.  הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבין בלילה; הולכי דרכים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.  שומרי העיר ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה; שומרי העיר בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.  שומרי גינות ופרדסין, פטורין בין ביום בין בלילה–שאם יעשה השומר סוכה, יידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר.

ה  כיצד היא מצות הישיבה בסוכה:  שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה, כל שבעת הימים בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו, בשאר ימות השנה.  וכל שבעת הימים, עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע, שנאמר “בסוכות תשבו, שבעת ימים” (ויקרא כג,מב).  כיצד:  כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה, וכלי שתייה כגון אשישות וכוסות, בסוכה; אבל כלי אכילה כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה.  המנורה, בסוכה; ואם הייתה סוכה קטנה, מניחה חוץ לסוכה.

ו  אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה.  ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או יתר מעט; ואין ישנין חוץ לסוכה, אפילו שינת עראי.  ומותר לשתות מים ולאכול פירות, חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח.

ז  אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה, חובה:  אפילו אכל כזית פת, יצא ידי חובתו.  מכאן ואילך, רשות:  רצה לאכול סעודה, סועד בסוכה; רצה, אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה–אוכל כדין אכילת מצה בפסח.

ח  מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך ביתו או חוץ לסוכה, ואכל–הרי זה אסור, וכאילו לא אכל בסוכה:  עד שיהיה שולחנו בתוך הסוכה–גזירה שמא יימשך אחר שולחנו, ואפילו בסוכה גדולה.

ט  כל שבעת הימים, קורא בתוך הסוכה; וכשמבין ומדקדק במה שיקרא, יבין חוץ לסוכה, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו.  המתפלל–רצה–להתפלל בסוכה, או חוץ לסוכה.

י  ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית.  מאימתיי מותר לפנות–משיירדו לתוך הסוכה טיפות, שאם ייפלו לתוך התבשיל, יפסד אפילו לתבשיל של פול.  היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, ונכנס לביתו ופסקו הגשמים–אין מחייבים אותו לחזור לסוכה, עד שיגמור סעודתו.  היה ישן וירדו גשמים בלילה, ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים–אין מטריחין אותו לחזור לסוכה, כל אותו הלילה; אלא יישן בביתו, עד שיעלה עמוד השחר.

יא  גמר מלאכול ביום השביעי בשחרית, לא יתיר סוכתו; אבל מוריד הוא את כליו ומפנה אותה, מן המנחה ומעלה.  אין לו מקום לפנות, פוחת בה ארבעה על ארבעה.  ואם הוצרך לסעוד בשאר היום–צריך לאכול בסוכה, שמצותה כל שבעה.

יב  כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה.  ובלילי יום טוב הראשון, מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס:  נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה; ויושב, ואחר כך מברך על הזמן.  וכזה היה מנהג רבותיי ורבי ספרד, לקדש מעומד בלילי ראשון של חג הסוכות, כמו שביארנו.

יג  בזמן הזה שאנו עושין שני ימים, יושבין בסוכה שמונה ימים.  וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת, יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה.  וכן טומטום ואנדרוגינוס, לעולם אין מברכין לישב בסוכה, מפני שהן חייבים מספק, ואין מברכין מספק.

יד  גמר מלאכול ביום השמיני, מוריד כליו ומפנה אותה.  אין לו מקום להוריד את כליו–אם הייתה קטנה, מכניס לה מנורה; ואם הייתה גדולה, מכניס לה קדירות וקערות וכיוצא בהן–כדי להכיר פסולה ושכבר נגמרה מצותה:  מפני שהוא יום טוב, ואינו יכול לפחות בה ולפוסלה.

טו  מי שלא עשה סוכה, בין בשוגג בין במזיד–עושה סוכה בחולו של מועד; אפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה, שמצותה כל שבעה.

טז  עצי סוכה, אסורין כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות, בין עצי סכך:  אין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום שביעי כולו הסוכה מוקצת עד בין השמשות, והואיל והוקצת לבין השמשות של שמיני, הוקצת לכל היום.

יז  [טז] וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה, אסור להסתפק מהן כל שמונה; ואם התנה עליהן בשעה שתלאן ואמר איני בודל מהן כל בין השמשות, הרי זה מסתפק מהן בכל עת שירצה–שהרי לא הקצה אותן, ולא חלה עליהן קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה.

+ הלכות סוכה פרק ד

א  שיעור הסוכה–גובהה–אין פחות מעשרה טפחים, ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבה–אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים, ויש לו להוסיף ברוחבה אפילו כמה מילין.  הייתה פחותה מעשרה, או משבעה על שבעה, או גבוהה על עשרים אמה כל שהוא–הרי זו פסולה.

ב  סוכה שאין לה שלוש דפנות, פסולה.  היו לה שתי דפנות גמורות זה בצד זה כמין גם–עושה דופן שיש ברוחבו יתר על טפח, ומעמידו בפחות משלושה סמוך לאחד משתי הדפנות, ודייו; וצריך לעשות לה צורת פתח, מפני שאין לה שלוש דפנות גמורות.  וכבר ביארנו בהלכות שבת, שצורת פתח האמורה בכל מקום, אפילו קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן אף על פי שאינו מגיע להן.

ג  היו לה שתי דפנות זה כנגד זה וביניהן מפולש–עושה דופן שיש ברוחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלושה סמוך לאחת משתי הדפנות, וכשרה; וצריך לעשות לה צורת פתח.  קנים היוצאים מסכך הסוכה לפני הסוכה, ודופן אחת נמשכת עימהן–הרי הן כסוכה.

ד  דפנות שהיו דבוקות בגג הסוכה, ולא היו מגיעות לארץ–אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; פחות מכאן, כשרה.  היו הדפנות דבוקות בארץ, ולא היו מגיעות לסכך–אם גבוהות עשרה טפחים–אף על פי שהן רחוקין מן הגג כמה אמות, כשרה, ובלבד שיהיו הדפנות, מכוונות תחת שפת הגג:  הרחיק את הגג מן הדופן שלושה טפחים, פסולה; פחות מכאן, כשרה.  תלה מחיצה שגובהה ארבעה ומשהו באמצע, בפחות משלושה סמוך לארץ, ובפחות משלושה סמוך לגג–הרי זו כשרה.

ה  העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות–אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח המצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האמירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם–הרי זו כשרה:  שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, אינה מחיצה.

ו  העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה–כשרה, ועולין לה ביום טוב.  בראש האילן, או על גבי הגמל–כשרה, ואין עולין לה ביום טוב:  לפי שאסור לעלות באילן, או על גבי בהמה.  היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם, ומקצתן אילנות–רואין:  כל שאילו ניטלו האילנות, היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם–עולין לה ביום טוב.

ז  סוכה שאין לה גג, פסולה.  כיצד:  כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זה בזה כמין צריף, או שסמך ראש דופן הסוכה לכותל; ואם היה לה גג אפילו טפח, או שהגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח–הרי זו כשרה.  סוכה עגולה–אם יש בהיקפה כדי לרבע בה שבעה טפחים על שבעה טפחים–אף על פי שאין לה זווית, הרי זו כשרה.

ח  סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין–בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ, בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין מבפנים–כשרה.  [ט] לא היו לה פצימין–פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי:  שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה; ואמצעי האכסדרה אין בו כותל, ושכנגדו אין בו פצימין.

ט  [י] סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, או על גבי באר שיש לה פסין–הרי זו סוכה כשרה, לאותה שבת שבתוך החג בלבד:  מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לעניין שבת, נחשוב אותן כמחיצות לעניין סוכה.

י  [יא] נעץ ארבעה קונדסין על ארבע זווייות הגג, וסיכך על גבן–הואיל והסיכוך על שפת הגג, כשרה, ורואין את המחיצות התחתונות, כאילו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך.

יא  [יב] סוכה שיש לה פתחים הרבה, ויש בכתליה חלונות הרבה–הרי זו כשרה, ואף על פי שפרוץ מרובה על העומד:  ובלבד שלא יהיה שם פתח יתר על עשר; אבל אם היה בה פתח יתר על עשר–אף על פי שיש לו צורת פתח, צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.

יב  [יג] סוכה שאווירה גבוה מעשרים אמה, ומיעטה בכרים וכסתות–אינו מיעוט, ואפילו ביטלם.  מיעטה בתבן וביטלו–הרי זה מיעוט, ואין צריך לומר עפר וביטלו; אבל בעפר סתם, אינו מיעוט.  הייתה גבוהה מעשרים, והוצין יורדין לתוך עשרים–אם הייתה צילתן מרובה מחמתן, ייחשבו כגג עבה וכשרה.

יג  [יד] בנה איצטבה בה כנגד דופן האמצעית על פני כולה–אם יש באיצטבה שיעור רוחב הסוכה, כשרה.  בנה איצטבה מן הצד–אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות, פסולה; פחות מארבע אמות, כשרה.  בנה איצטבה באמצעה–אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות לכל רוח, פסולה; פחות מארבע אמות, כשרה, וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה, והרי מן האיצטבה עד הסיכוך פחות מעשרים.  בנה בה עמוד, ויש בו הכשר סוכה–פסולה, שאין אלו מחיצות הניכרות, ונמצא על גב העמוד סכך כשר, בלא דפנות.

יד  [טו] הייתה פחותה מעשרה, וחקק בה להשלימה לעשרה–אם יש משפת חקק ולכותל שלושה טפחים, פסולה; פחות מכאן, כשרה, שכל פחות משלושה הרי הוא כדבוק, כמו שביארנו בהלכות שבת.

טו  [טז] דופני סוכה, כשרין מן הכול–שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום, ואפילו מבעלי חיים.  ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב, כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחברו דופן לה:  והוא שיעשה אותו, שלא לדעת זה שנעשה דופן; אבל אם עשהו לדעת, אסור ביום טוב, ומותר בשאר ימי החג.  וכן עושה בכלים, דופן רביעית ביום טוב; אבל דופן שלישית, לא יעשה אותה בכלים ביום טוב, לפי שהוא מכשיר הסוכה, ואין עושין אוהל עראי ביום טוב.

+ הלכות סוכה פרק ה

א  הסכך של סוכה, אינו כשר מכל דבר:  אין מסככין אלא בדבר שגידוליו מן הארץ, שנעקר מן הארץ, ואינו מקבל טומאה, ואין ריחו רע, ואינו נושר ונובל תמיד.

ב  סיכך בדבר שאין גידוליו מן הארץ, או במחובר, או בדבר שמקבל טומאה–פסולה.  אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל, או בדבר שריחו רע–כשרה:  שלא אמרו אין מסככין באלו, אלא כדי שלא יניח הסוכה וייצא.  וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סיכוך יורדין לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו.

ג  סיככה במיני מתכות, או בעצמות ועורות–פסולה, מפני שאינן גידולי קרקע.  הדלה עלי גפנים וכיוצא בהן, עד שנעשו סוכה–פסולה, שהרי לא נעקרו.  סיככה בכלי העץ ובמחצלות העשויות לשכיבה, וכיוצא בהן–פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה.  וכן אם סיככה בשברי כלים ובליותיהן–פסולה, הואיל והיו מקבלין טומאה:  שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו.

ד  [ג] סיככה באוכלין–פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה.  סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהם ענבים, מכבדות ובהם תמרים, וכן כל כיוצא בהן–רואין:  אם פסולת מרובה על האוכלין, מסככין בהן; ואם לאו, אין מסככין בהן.  סיכך בירקות שאם ייבשו ייבולו ולא יישאר בהן ממש–אף על פי שהן עתה לחים–הרי מקומן נחשב כאילו הוא אוויר, וכאילו אינם.

ה  [ד] סיככה בפשתי העץ, שלא דק אותן ולא ניפצן–כשרה, שעדיין עץ הוא; ואם דק וניפץ אותו, אין מסככין בו–מפני שנשתנת צורתו, וכאילו אינו מגידולי קרקע.  מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים.

ו  [ה] סיככה בחיצים–בזכרים, כשרה; בנקבות, פסולה–אף על פי שהוא עשוי להתמלאות בברזל, בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול.

ז  [ו] מחצלת קנים או מחצלת גמי או חלף–קטנה–סתמה לשכיבה, לפיכך אין מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לסיכוך; גדולה–סתמה לסיכוך, לפיכך מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לשכיבה.  ואם יש לה קיר–אפילו גדולה–אין מסככין בה, שהרי היא ככלי קיבול; ואפילו ניטל הקיר שלה–אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים.

ח  [ז] נסרים שאין ברוחבן ארבעה טפחים, מסככין בהן אף על פי שהן משופין; ואם יש ברוחבן ארבעה, אין מסככין בהן ואף על פי שאינם משופין–גזירה שמא יישב תחת תקרה, וידמה שהיא כסוכה.  נתן עליה נסר אחד שיש ברוחבו ארבעה טפחים–כשרה, ואין ישנין תחתיו; והישן תחתיו, לא יצא ידי חובתו.  היו נסרין שיש ברוחבן ארבעה, ואין בעוביין ארבעה, והפכן על צידיהן שאין בהן ארבעה, וסיכך בהן–הרי זו פסולה, שזה הנסר פסול, בין שסיכך ברוחבו, בין שסיכך בעובייו.

ט  [ח] תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרין תקועין בלבד–הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית; לפיכך אם פיקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה–ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים.  וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר.

י  [ט] סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום–כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה:  והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן.  אבל סוכה שנעשת מאליה פסולה, לפי שלא נעשת לצל.  וכן החוטט בגדיש, ועשהו סוכה–אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל; לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה–כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל.

יא  [י] חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן–גזירה שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי לייבשן, ויימלך ויישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשת מאליה; ואם התירן, כשרות.  ואין חבילה פחותה מעשרים וחמישה בדים.

יב  [יא] חבילות קטנות שאגדן למניין, מסככין בהן.  וכן החותך ראש הדקל, והחרייות אגודות בו–מסככין בו, שאגד בידי שמיים אינו כחבילה.  ואפילו קשר ראשי החרייות כולן מצד האחד, שנמצאו כחבילה אחת, אחד משני ראשיה בידי שמיים, ואחד בידי אדם–מסככין בהן:  שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד הוא שהרי אגודה בידי שמיים.  וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו, אינו אגד.

יג  [יב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשיה בתוך הבית.  הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן, וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן–אם היה הסיכוך הרבה מהן, כשרה; ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחילתו הרבה מהן, צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.

יד  [יג] עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו, וסיכך בשניהם–אף על פי שהכשר יתר על הפסול, פסולה.  סיכך בזה לעצמו וזה לעצמו, זה בצד זה–אם יש בסכך פסול שלושה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד–הרי זו פסולה.  [יד] במה דברים אמורים, בקטנה.  אבל בסוכה גדולה, סכך פסול באמצע–פוסל בארבעה טפחים, פחות מכאן כשרה; ומן הצד–פוסל בארבע אמות, ופחות מכאן כשרה.

טו  כיצד:  בית שנפחת באמצעו וסיכך על מקום הפחת, וכן חצר המוקפת אכסדרה שסיכך עליה, וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו בצד הדפנות מלמעלה–אם יש משפת הסכך הכשר ולכותל ארבע אמות, פסולה; פחות מכאן, רואין כאילו הכותל נעקם, וייחשב זה הסכך הפסול מן גוף הכותל, וכשרה.  ודבר זה הלכה למשה מסיניי.

טז  [טו] ואי זו היא סוכה קטנה, כל שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים; וגדולה, כל שיישאר בה יתר על הסכך הפסול שבעה טפחים על שבעה טפחים סכך כשר.

יז  [טז] סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה, ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלושה טפחים אלא פחות–אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול, כשרה; ואם היה זה כמו זה בצמצום–אף על פי שאין במקום אחד שלושה–הרי זו פסולה, מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב.

יח  [יז] פרס עליה בגד מלמעלה, או פרס תחתיה מפני הנשר–פסולה; פרסו כדי לנאותה, כשרה.  וכן אם סיככה כהלכתה, ועיטרה במיני פירות ובמיני בגדים וכלים שתלין בה, בין בכתליה בין בסכך, כדי לנאותה–כשרה.

יט  [יח] נואיי הסוכה–אין ממעטין בגובהה, אבל ממעטין ברוחבה; היו נואיי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר, פסולה, שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך, אלא תחת הנואי שהוא אוכלין וכלים שאין מסככין בהן.

כ  [יט] סכך שהיו בו חלונות שהאוויר נראה מהן–אם יש בכל האוויר ככל מקום המסוכך, הרי זו פסולה, מפני שחמתה תהיה מרובה על צילתה, וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך; ואם היה הסיכוך רב על האוויר, כשרה.

כא  [כ] במה דברים אמורים, בשלא היה במקום אחד אוויר שלושה טפחים; אבל אם היה אוויר שלושה טפחים, בין באמצע בין מן הצד–הרי זו פסולה, עד שימעטנו משלושה.  מיעטו בדבר הפסול כגון כלים וכסות–אם סוכה גדולה היא, כשרה; ואם בסוכה קטנה, פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו.  היה רוב הסיכוך, צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו, חמתו מרובה מצילתו–הואיל וצילת הכול מרובה מחמת הכול, כשרה.

כב  [כא] דרך הסיכוך להיות קל, כדי שייראו ממנו הכוכבים הגדולים; הייתה מעובה כמין בית–אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה.  היה הסיכוך מדובלל, והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה–כשרה:  ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד, שלושה טפחים.  ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר–אף על פי שהוא גבוה יתר משלושה טפחים–רואין אותו כאילו ירד למטה, ונגע בשפת זה היורד:  והוא, שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.

כג  [כב] העושה סוכה על גבי סוכה–התחתונה פסולה, כמי שעשה סוכה בתוך הבית; והעליונה, כשרה.  במה דברים אמורים שהתחתונה פסולה, בשהיה גובה העליונה עשרה טפחים או יתר, והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה, אפילו על ידי הדוחק; אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה, או שלא הייתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו על ידי הדוחק–אף התחתונה כשרה:  והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה, שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת.

כד  [כג] מיטה שבתוך הסוכה–אם גבוהה עשרה טפחים–היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה.  וכן כילה שיש לה גג, אפילו טפח–אם גבוהה עשרה טפחים, אין ישנין בה בסוכה.  וכן המעמיד ארבעה עמודים, ופרס סדין עליהן–אם גבוהין עשרה, הרי זו כסוכה בתוך סוכה.

כה  [כד] אבל שני עמודים שפרס עליהן סדין, וכן כילה שאין בגגה טפח–אפילו גבוהין כל שהוא, מותר לישן תחתיהם בסוכה:  שאינן כסוכה בתוך סוכה, מפני שאין לה גג.

כו  [כה] סוכה שאולה, כשרה; וכן הגזולה, כשרה.  כיצד:  אם תקף על חברו והוציאו מסוכתו, וגזלה וישב בה–יצא, שאין הקרקע נגזלת.  ואם גזל עצים, ועשה מהן סוכה–יצא:  תקנת חכמים היא, שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד.  ואפילו גזל נסרים, והניחן, ולא חיברן, ולא שינה בהן כלום–יצא.  העושה סוכה ברשות הרבים, הרי זו כשרה.

+ הלכות סוכה פרק ו

א  נשים ועבדים וקטנים, פטורים מן הסוכה.  טומטום ואנדרוגינוס, חייבים מספק.  וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, חייב.  קטן שאינו צריך לאימו, שהוא כבן חמש כבן שש–חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.

ב  חולים ומשמשיהן, פטורים מן הסוכה; ולא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו.  מצטער, פטור מן הסוכה–הוא, לא משמשיו; ואיזה הוא מצטער–זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן, או מפני הריח.

ג  האביל, חייב בסוכה.  וחתן, וכל השושבינין, וכל בני חופה–פטורים מן הסוכה, כל שבעת ימי המשתה.

ד  שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, בין ביום בין בלילה.  הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבין בלילה; הולכי דרכים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.  שומרי העיר ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה; שומרי העיר בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.  שומרי גינות ופרדסין, פטורין בין ביום בין בלילה–שאם יעשה השומר סוכה, יידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר.

ה  כיצד היא מצות הישיבה בסוכה:  שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה, כל שבעת הימים בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו, בשאר ימות השנה.  וכל שבעת הימים, עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע, שנאמר “בסוכות תשבו, שבעת ימים” (ויקרא כג,מב).  כיצד:  כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה, וכלי שתייה כגון אשישות וכוסות, בסוכה; אבל כלי אכילה כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה.  המנורה, בסוכה; ואם הייתה סוכה קטנה, מניחה חוץ לסוכה.

ו  אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה.  ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או יתר מעט; ואין ישנין חוץ לסוכה, אפילו שינת עראי.  ומותר לשתות מים ולאכול פירות, חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח.

ז  אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה, חובה:  אפילו אכל כזית פת, יצא ידי חובתו.  מכאן ואילך, רשות:  רצה לאכול סעודה, סועד בסוכה; רצה, אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה–אוכל כדין אכילת מצה בפסח.

ח  מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך ביתו או חוץ לסוכה, ואכל–הרי זה אסור, וכאילו לא אכל בסוכה:  עד שיהיה שולחנו בתוך הסוכה–גזירה שמא יימשך אחר שולחנו, ואפילו בסוכה גדולה.

ט  כל שבעת הימים, קורא בתוך הסוכה; וכשמבין ומדקדק במה שיקרא, יבין חוץ לסוכה, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו.  המתפלל–רצה–להתפלל בסוכה, או חוץ לסוכה.

י  ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית.  מאימתיי מותר לפנות–משיירדו לתוך הסוכה טיפות, שאם ייפלו לתוך התבשיל, יפסד אפילו לתבשיל של פול.  היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, ונכנס לביתו ופסקו הגשמים–אין מחייבים אותו לחזור לסוכה, עד שיגמור סעודתו.  היה ישן וירדו גשמים בלילה, ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים–אין מטריחין אותו לחזור לסוכה, כל אותו הלילה; אלא יישן בביתו, עד שיעלה עמוד השחר.

יא  גמר מלאכול ביום השביעי בשחרית, לא יתיר סוכתו; אבל מוריד הוא את כליו ומפנה אותה, מן המנחה ומעלה.  אין לו מקום לפנות, פוחת בה ארבעה על ארבעה.  ואם הוצרך לסעוד בשאר היום–צריך לאכול בסוכה, שמצותה כל שבעה.

יב  כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה.  ובלילי יום טוב הראשון, מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס:  נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה; ויושב, ואחר כך מברך על הזמן.  וכזה היה מנהג רבותיי ורבי ספרד, לקדש מעומד בלילי ראשון של חג הסוכות, כמו שביארנו.

יג  בזמן הזה שאנו עושין שני ימים, יושבין בסוכה שמונה ימים.  וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת, יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה.  וכן טומטום ואנדרוגינוס, לעולם אין מברכין לישב בסוכה, מפני שהן חייבים מספק, ואין מברכין מספק.

יד  גמר מלאכול ביום השמיני, מוריד כליו ומפנה אותה.  אין לו מקום להוריד את כליו–אם הייתה קטנה, מכניס לה מנורה; ואם הייתה גדולה, מכניס לה קדירות וקערות וכיוצא בהן–כדי להכיר פסולה ושכבר נגמרה מצותה:  מפני שהוא יום טוב, ואינו יכול לפחות בה ולפוסלה.

טו  מי שלא עשה סוכה, בין בשוגג בין במזיד–עושה סוכה בחולו של מועד; אפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה, שמצותה כל שבעה.

טז  עצי סוכה, אסורין כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות, בין עצי סכך:  אין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום שביעי כולו הסוכה מוקצת עד בין השמשות, והואיל והוקצת לבין השמשות של שמיני, הוקצת לכל היום.

יז  [טז] וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה, אסור להסתפק מהן כל שמונה; ואם התנה עליהן בשעה שתלאן ואמר איני בודל מהן כל בין השמשות, הרי זה מסתפק מהן בכל עת שירצה–שהרי לא הקצה אותן, ולא חלה עליהן קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה.