הלכות חג  סוכות

א  הסכך של סוכה, אינו כשר מכל דבר:  אין מסככין אלא בדבר שגידוליו מן הארץ, שנעקר מן הארץ, ואינו מקבל טומאה, ואין ריחו רע, ואינו נושר ונובל תמיד.

ב  סיכך בדבר שאין גידוליו מן הארץ, או במחובר, או בדבר שמקבל טומאה–פסולה.  אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל, או בדבר שריחו רע–כשרה:  שלא אמרו אין מסככין באלו, אלא כדי שלא יניח הסוכה וייצא.  וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סיכוך יורדין לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו.

ג  סיככה במיני מתכות, או בעצמות ועורות–פסולה, מפני שאינן גידולי קרקע.  הדלה עלי גפנים וכיוצא בהן, עד שנעשו סוכה–פסולה, שהרי לא נעקרו.  סיככה בכלי העץ ובמחצלות העשויות לשכיבה, וכיוצא בהן–פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה.  וכן אם סיככה בשברי כלים ובליותיהן–פסולה, הואיל והיו מקבלין טומאה:  שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו.

ד  [ג] סיככה באוכלין–פסולה, מפני שהן מקבלין טומאה.  סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהם ענבים, מכבדות ובהם תמרים, וכן כל כיוצא בהן–רואין:  אם פסולת מרובה על האוכלין, מסככין בהן; ואם לאו, אין מסככין בהן.  סיכך בירקות שאם ייבשו ייבולו ולא יישאר בהן ממש–אף על פי שהן עתה לחים–הרי מקומן נחשב כאילו הוא אוויר, וכאילו אינם.

ה  [ד] סיככה בפשתי העץ, שלא דק אותן ולא ניפצן–כשרה, שעדיין עץ הוא; ואם דק וניפץ אותו, אין מסככין בו–מפני שנשתנת צורתו, וכאילו אינו מגידולי קרקע.  מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים.

ו  [ה] סיככה בחיצים–בזכרים, כשרה; בנקבות, פסולה–אף על פי שהוא עשוי להתמלאות בברזל, בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול.

ז  [ו] מחצלת קנים או מחצלת גמי או חלף–קטנה–סתמה לשכיבה, לפיכך אין מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לסיכוך; גדולה–סתמה לסיכוך, לפיכך מסככין בה, אלא אם כן עשה אותה לשכיבה.  ואם יש לה קיר–אפילו גדולה–אין מסככין בה, שהרי היא ככלי קיבול; ואפילו ניטל הקיר שלה–אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים.

ח  [ז] נסרים שאין ברוחבן ארבעה טפחים, מסככין בהן אף על פי שהן משופין; ואם יש ברוחבן ארבעה, אין מסככין בהן ואף על פי שאינם משופין–גזירה שמא יישב תחת תקרה, וידמה שהיא כסוכה.  נתן עליה נסר אחד שיש ברוחבו ארבעה טפחים–כשרה, ואין ישנין תחתיו; והישן תחתיו, לא יצא ידי חובתו.  היו נסרין שיש ברוחבן ארבעה, ואין בעוביין ארבעה, והפכן על צידיהן שאין בהן ארבעה, וסיכך בהן–הרי זו פסולה, שזה הנסר פסול, בין שסיכך ברוחבו, בין שסיכך בעובייו.

ט  [ח] תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרין תקועין בלבד–הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית; לפיכך אם פיקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה–ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים.  וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר.

י  [ט] סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום–כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה:  והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן.  אבל סוכה שנעשת מאליה פסולה, לפי שלא נעשת לצל.  וכן החוטט בגדיש, ועשהו סוכה–אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל; לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה–כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל.

יא  [י] חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן–גזירה שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי לייבשן, ויימלך ויישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשת מאליה; ואם התירן, כשרות.  ואין חבילה פחותה מעשרים וחמישה בדים.

יב  [יא] חבילות קטנות שאגדן למניין, מסככין בהן.  וכן החותך ראש הדקל, והחרייות אגודות בו–מסככין בו, שאגד בידי שמיים אינו כחבילה.  ואפילו קשר ראשי החרייות כולן מצד האחד, שנמצאו כחבילה אחת, אחד משני ראשיה בידי שמיים, ואחד בידי אדם–מסככין בהן:  שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד הוא שהרי אגודה בידי שמיים.  וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו, אינו אגד.

יג  [יב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשיה בתוך הבית.  הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן, וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן–אם היה הסיכוך הרבה מהן, כשרה; ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחילתו הרבה מהן, צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.

יד  [יג] עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו, וסיכך בשניהם–אף על פי שהכשר יתר על הפסול, פסולה.  סיכך בזה לעצמו וזה לעצמו, זה בצד זה–אם יש בסכך פסול שלושה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד–הרי זו פסולה.  [יד] במה דברים אמורים, בקטנה.  אבל בסוכה גדולה, סכך פסול באמצע–פוסל בארבעה טפחים, פחות מכאן כשרה; ומן הצד–פוסל בארבע אמות, ופחות מכאן כשרה.

טו  כיצד:  בית שנפחת באמצעו וסיכך על מקום הפחת, וכן חצר המוקפת אכסדרה שסיכך עליה, וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו בצד הדפנות מלמעלה–אם יש משפת הסכך הכשר ולכותל ארבע אמות, פסולה; פחות מכאן, רואין כאילו הכותל נעקם, וייחשב זה הסכך הפסול מן גוף הכותל, וכשרה.  ודבר זה הלכה למשה מסיניי.

טז  [טו] ואי זו היא סוכה קטנה, כל שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים; וגדולה, כל שיישאר בה יתר על הסכך הפסול שבעה טפחים על שבעה טפחים סכך כשר.

יז  [טז] סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה, ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלושה טפחים אלא פחות–אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול, כשרה; ואם היה זה כמו זה בצמצום–אף על פי שאין במקום אחד שלושה–הרי זו פסולה, מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב.

יח  [יז] פרס עליה בגד מלמעלה, או פרס תחתיה מפני הנשר–פסולה; פרסו כדי לנאותה, כשרה.  וכן אם סיככה כהלכתה, ועיטרה במיני פירות ובמיני בגדים וכלים שתלין בה, בין בכתליה בין בסכך, כדי לנאותה–כשרה.

יט  [יח] נואיי הסוכה–אין ממעטין בגובהה, אבל ממעטין ברוחבה; היו נואיי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר, פסולה, שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך, אלא תחת הנואי שהוא אוכלין וכלים שאין מסככין בהן.

כ  [יט] סכך שהיו בו חלונות שהאוויר נראה מהן–אם יש בכל האוויר ככל מקום המסוכך, הרי זו פסולה, מפני שחמתה תהיה מרובה על צילתה, וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך; ואם היה הסיכוך רב על האוויר, כשרה.

כא  [כ] במה דברים אמורים, בשלא היה במקום אחד אוויר שלושה טפחים; אבל אם היה אוויר שלושה טפחים, בין באמצע בין מן הצד–הרי זו פסולה, עד שימעטנו משלושה.  מיעטו בדבר הפסול כגון כלים וכסות–אם סוכה גדולה היא, כשרה; ואם בסוכה קטנה, פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו.  היה רוב הסיכוך, צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו, חמתו מרובה מצילתו–הואיל וצילת הכול מרובה מחמת הכול, כשרה.

כב  [כא] דרך הסיכוך להיות קל, כדי שייראו ממנו הכוכבים הגדולים; הייתה מעובה כמין בית–אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה.  היה הסיכוך מדובלל, והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה–כשרה:  ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד, שלושה טפחים.  ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר–אף על פי שהוא גבוה יתר משלושה טפחים–רואין אותו כאילו ירד למטה, ונגע בשפת זה היורד:  והוא, שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.

כג  [כב] העושה סוכה על גבי סוכה–התחתונה פסולה, כמי שעשה סוכה בתוך הבית; והעליונה, כשרה.  במה דברים אמורים שהתחתונה פסולה, בשהיה גובה העליונה עשרה טפחים או יתר, והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה, אפילו על ידי הדוחק; אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה, או שלא הייתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו על ידי הדוחק–אף התחתונה כשרה:  והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה, שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת.

כד  [כג] מיטה שבתוך הסוכה–אם גבוהה עשרה טפחים–היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה.  וכן כילה שיש לה גג, אפילו טפח–אם גבוהה עשרה טפחים, אין ישנין בה בסוכה.  וכן המעמיד ארבעה עמודים, ופרס סדין עליהן–אם גבוהין עשרה, הרי זו כסוכה בתוך סוכה.

כה  [כד] אבל שני עמודים שפרס עליהן סדין, וכן כילה שאין בגגה טפח–אפילו גבוהין כל שהוא, מותר לישן תחתיהם בסוכה:  שאינן כסוכה בתוך סוכה, מפני שאין לה גג.

כו  [כה] סוכה שאולה, כשרה; וכן הגזולה, כשרה.  כיצד:  אם תקף על חברו והוציאו מסוכתו, וגזלה וישב בה–יצא, שאין הקרקע נגזלת.  ואם גזל עצים, ועשה מהן סוכה–יצא:  תקנת חכמים היא, שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד.  ואפילו גזל נסרים, והניחן, ולא חיברן, ולא שינה בהן כלום–יצא.  העושה סוכה ברשות הרבים, הרי זו כשרה.

א הכול חייבין לשמוע קול שופר, כוהנים לויים וישראליים וגרים ועבדים משוחררים; אבל נשים ועבדים וקטנים, פטורין. מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, וטומטום ואנדרוגינוס–חייבין.
ב כל מי שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את החייב ידי חובתו; לפיכך אישה או קטן שתקעו בשופר, השומע מהן לא יצא. אנדרוגינוס מוציא את מינו, ואינו מוציא את שאינו מינו; טומטום אינו מוציא לא את מינו, ולא את שאינו מינו–שהטומטום שנקרע, אפשר שיימצא זכר ואפשר שיימצא נקבה.
ג וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, אינו מוציא אפילו לעצמו, שאין צד עבדות שבו, מוציא צד חירות שבו; אלא כיצד יוצא ידי חובתו, שישמע מבן חורין שיתקע לו.
ד המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציא, או שנתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת–לא יצא ידי חובתו: עד שיתכוון שומע, ומשמיע.
ה מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו–יצא, אף על פי שאין התוקע מתכוון לזה פלוני ששמע תקיעתו, ואינו יודעו: שהרי נתכוון לכל מי שישמענו. לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע התקיעות משליח ציבור–יצא, אם נתכוון לצאת: שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.
ו יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר בכל מקום: אף על פי שהתקיעה, משום שבות; ומן הדין היה, שתוקעין–יבוא עשה של תורה, וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין: גזירה שמא ייטלנו בידו, ויוליכו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או מוציאו מרשות לרשות, ויבוא לידי איסור סקילה–שהכול חייבים בתקיעה, ואין הכול בקיאין לתקוע.
ז התינוקות שלא הגיעו לחינוך–אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו; ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב–בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות.
ח כשגזרו שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין; אבל בזמן שהיה המקדש קיים, והיה בית דין הגדול בירושלים, היו הכול תוקעין בירושלים בשבת, כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד, אלא כל עיר שהייתה בתוך תחום ירושלים, והייתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל, והייתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר, והייתה יכולה לבוא לירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם–אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים; אבל בשאר ערי ישראל, לא היו תוקעין.
ט ובזמן הזה שחרב המקדש, כל מקום שיש בו בית דין קבוע–והוא, שיהיה סמוך בארץ–תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת, אלא בבית דין שקידשו את החודש; אבל שאר בתי דינין, אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין. ואין תוקעין אלא בפני בית דין בלבד, כל זמן שהן יושבין, ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו, תוקעין בפניהם; אבל חוץ לבית דין, אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין–מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים, שבית דין מזהירין את העם, ומודיעין אותן.
י בזמן הזה, שאנו עושין שני ימים בגלייות, כדרך שתוקעין בראשון, תוקעין בשני; ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע, תוקעין בשני בלבד.

א כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש השנה, תשע תקיעות: לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלושה פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה; ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי, אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן–תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.
ב תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלייות, ואין אנו יודעין היאך היא: אם היא היללה שמייללין הנשים בנהייתן בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שייאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג ליבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואחר כך מיילל; לפיכך אנו עושין הכול, האנחה והיללה. [ג] והיללה, היא שאנו קוראין תרועה; והאנחה זו אחר זו, היא שאנו קוראין אותה שלושה שברים. נמצא סדר התקיעות כך הוא:
ג מברך; ותוקע תקיעה ואחריה שלושה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים; ותוקע תקיעה ואחריה שלושה שברים ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים; ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים: נמצא מניין התקיעות, שלושים–כדי להסתלק מן הספק.
ד שיעור תרועה, כשתי תקיעות; שיעור שלושה שברים, כתרועה. הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה, ומשך בה כשניים בראשונה–אין אומרין תיחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל שעה אינה אלא תקיעה אחת; וחוזר ותוקע ומריע ותוקע, שלושה פעמים.
ה שמע תקיעה אחת בשעה זו, ושנייה בשעה שנייה–אפילו שהה כל היום כולו–הרי אלו מצטרפין, ויצא ידי חובתו: והוא, שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תקיעות ואחריהן תרועה, וכיוצא בזה.
ו שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, לא יצא אפילו ידי אחת; תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה, יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו. ואינו יוצא ידי חובתו, עד שישמע כל התשע תקיעות, שכולן מצוה אחת הן, ולפיכך מעכבות זו את זו.
ז הציבור, חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות. כיצד: אומר שליח ציבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכייות, ותוקע שלוש; ואומר זכרונות, ותוקע שלוש; ואומר שופרות, ותוקע שלוש; ואומר עבודה והודיה וברכת כוהנים.
ח שלוש ברכות אמצעייות אלו של ראש השנה, ושל יום הכיפורים של יובל–שהן מלכייות וזכרונות ושופרות–מעכבות זו את זו. וצריך לומר בכל ברכה מהן, עשרה פסוקים מעין הברכה–שלושה פסוקים מן התורה, ושלושה מספר תילים, ושלושה מן הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו. ואם השלים בנביא, יצא; ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים, יצא; אפילו אמר ובתורתך ה’ אלוהינו כתוב לאמור ואמר פסוק של תורה והפסיק, שוב אינו צריך כלום.
ט אין מזכירין זכרונות מלכייות ושופרות של פורענות–זכרונות כגון “ויזכור, כי בשר המה . . .” (תהילים עח,לט), מלכייות כגון “בחמה שפוכה–אמלוך עליכם” (יחזקאל כ,לג), שופרות כגון “תקעו שופר בגבעה, חצוצרה ברמה . . .” (הושע ה,ח). ולא זכרון יחיד אפילו לטובה–כגון “זוכרני ה’, ברצון עמך” (תהילים קו,ד), “זוכרה לי אלוהיי, לטובה” (נחמיה ה,יט; נחמיה יג,לא). ופקדונות אינן כזכרונות–כגון “פקוד פקדתי אתכם” (שמות ג,טז). ויש לו להזכיר פורענות של אומות העולם–כגון “ה’ מלך, ירגזו עמים” (תהילים צט,א), “זכור ה’, לבני אדום–את, יום ירושלים” (תהילים קלז,ז), “ואדוניי ה’ בשופר יתקע, והלך בסערות תימן” (זכריה ט,יד).
י “שמע, ישראל: ה’ אלוהינו, ה’ אחד” (דברים ו,ד), “אתה הוראת לדעת . . .” (דברים ד,לה), “וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה’ הוא האלוהים, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת: אין, עוד” (דברים ד,לט)–כל פסוק מאלו, מלכות הוא עניינו, אף על פי שאין בו זכר מלכות, והרי הוא כמו “ה’ ימלוך, לעולם ועד” (שמות טו,יח), “ויהי בישורון, מלך” (דברים לג,ה).
יא [י] המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בציבור, כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר, יושבין כל העם; ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר, וכל העם עונין אמן; וחוזר ומברך שהחיינו, וכל העם עונין אמן. ותוקע שלושים תקיעות שאמרנו מפני הספק, על הסדר. ואומר קדיש, ועומדין ומתפללין תפילת מוסף. ואחר שגומר שליח ציבור ברכה רביעית שהיא מלכייות, תוקע תקיעה שלושה שברים תרועה תקיעה פעם אחת; ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלושה שברים תקיעה; ומברך ברכה שישית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת, וגומר התפילה.
יב [יא] זה שתוקע כשהן יושבין, הוא שתוקע על סדר ברכות כשהן עומדים, ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב, לתקיעות שעל הסדר; ואם סח ביניהן–אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך.
יג [יב] בדין היה שיתקעו על כל ברכה, כל בבא מהן שלושה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין; אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הציבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא דיי להן בבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות. וכל הדברים האלו, בציבור; אבל ביחיד–בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר, בין מעומד בין מיושב–ואין בזה מנהג.
יד [יג] התקיעות אינן מעכבות את הברכות, והברכות אינן מעכבות את התקיעות. שתי עיירות, באחת יודע בוודאי שיש שם מי שיברך להן תשע ברכות ואין שם תוקע, ובשנייה ספק יש שם תוקע ספק אין שם–הולך לשנייה, שהתקיעה מדברי תורה והברכות מדברי סופרים.

הלכות לולב פרק ז
א “כפות תמרים” (ויקרא כג,מ) האמורים בתורה, הן חרייות של דקל כשיצמחו, קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן, אלא כשיהיה כמו שרביט; והוא הנקרא לולב.
ב “פרי עץ הדר” (ויקרא כג,מ) האמור בתורה, הוא אתרוג. “וענף עץ עבות” (שם) האמור בתורה, הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלושה עלין או יתר על כן בגבעול אחד; אבל אם היו שני העלין בשווה זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהן–אין זה עבות, אלא נקרא הדס שוטה.
ג “ערבי נחל” (ויקרא כג,מ) האמורות בתורה, אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע, הוא הנקרא “ערבי נחל”; עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום, וזה הוא הנקרא ערבה. ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר “ערבי נחל”; ואפילו היה גדל במדבר או בהרים, כשר.
ד ויש מין אחר דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום; וזה הוא הנקרא צפצפה, והיא פסולה. ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן; וזה כשר. וכל הדברים האלו, מפי השמועה ממשה רבנו נתפרשו.
ה ארבעה מינין אלו–מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה; וכולן נקראים מצות לולב. ואין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן; ואם לא נמצא אחד מהן, אין מביאים תחתיו מין אחר הדומה לו.
ו מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה, ולעשות שלושתן אגודה אחת. וכשהוא נוטלם לצאת בהן, מברך תחילה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו. ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו, ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאוויר. ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד, יצא–והוא, שיהיו ארבעתן מצויין אצלו; אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד, לא ייטול עד שימצא השאר.
ז כמה נוטל מהן–לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס, כדי שיהיה אגודה גדולה–מוסיף; ונואי מצוה הוא. אבל שאר המינין–אין מוסיפין על מניינם, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע, פסל.
ח כמה שיעור אורך כל מין מהם: לולב, אין פחות מארבעה טפחים; ואם היה ארוך כל שהוא, כשר; ומדידתו משדרו בלבד, לא מראש העלים. והדס וערבה, אין פחות משלושה טפחים; ואם היו ארוכין כל שהן, כשרים. אפילו אין בכל בד ובד אלא שלושה עלין לחין, כשר–והוא, שיהיו בראש הבד. ואם אגד הלולב, צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס והערבה טפח או יתר. ושיעור אתרוג, אין פחות מכביצה; ואם היה גדול כל שהוא, כשר.
ט משיגביה ארבעה מינין אלו–בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה, בין בימין בין בשמאל–יצא: והוא, שיגביהן דרך גדילתן; אבל שלא דרך גדילתן, לא יצא. ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלושה מינין בימין ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלושה פעמים, בכל רוח ורוח. [י] כיצד: מוליך ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים; וכן בעלייה, וירידה. והיכן מוליך ומביא–בשעת קריאת ההלל ב”הודו לה’, כי טוב” (תהילים קיח,א; תהילים קיח,כט), תחילה וסוף, וב”אנא ה’, הושיעה נא” (תהילים קיח,כה). וכל היום כשר לנטילת לולב, ואינו ניטל בלילה.
י [יא] עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב, או שכרך עליה סדין ונטלה–יצא: לקיחה על ידי דבר אחר, שמה לקיחה. והוא, שיהיה דרך כיבוד ודרך הידור–שכל שהוא לנאותו, אינו חוצץ; אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדירה ונטלה, לא יצא ידי חובתו.
יא [יב] אגד את הלולב עם ההדס והערבה, והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא בה–הרי זה חוצץ; הבדיל ביניהן בעלי הדס–אינו חוצץ, שמין במינו אינו חוצץ. ויש לו לאגוד את הלולב בחוט או במשיחה, וכל מין שירצה, הואיל ואין אגידתו מעכבת.
יב [יג] מצות לולב, להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בשבת, שנאמר “ולקחתם לכם ביום הראשון” (ויקרא כג,מ). ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר “ושמחתם, לפני ה’ אלוהיכם–שבעת ימים” (שם). חל יום השבת להיות בתוך ימי החג, אינו ניטל בשבת–גזירה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו בשופר.
יג [יד] ולמה לא גזרו גזירה זו ביום טוב הראשון, מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין; נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שווה, שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש.
יד [טו] משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; וכשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנן.
טו [טז] בזמן שבית המקדש קיים, היה לולב ניטל ביום ראשון שחל להיות בשבת; וכן בשאר מקומות שידעו בוודאי שיום זה הוא יום החג, בארץ ישראל. אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חודש, לא היו נוטלין הלולב מספק.
טז [יז] ומשחרב בית המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, ואפילו בני ארץ ישראל שקידשו את החודש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החודש–כדי שיהיו הכול שווין בדבר זה, ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין: הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא, ואין שם מקדש להיתלות בו.
יז [יח] ובזמן הזה שהכול עושין על החשבון, נשאר הדבר כמות שהיה שלא יינטל בשבת לולב כלל, לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכול יודעים בקביעת החודש. וכבר ביארנו, שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת–גזירה, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
יח [יט] כל שחייב בשופר ובסוכה, חייב בנטילת לולב; וכל הפטור משופר וסוכה, פטור מלולב. קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.
יט [כ] הלכה למשה מסיניי, שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב; ושיעורה, אפילו עלה אחד בבד אחד.
כ [כא] כיצד הייתה מצותה: בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורבייות של ערבה, וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח; ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום שבת להיות בתוך החג, אין זוקפין ערבה; אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת, זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.
כא [כב] כיצד היו עושין: מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום. וערבה זו–הואיל ואינה בפירוש בתורה–אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה. כיצד עושה: לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה–שדבר זה מנהג נביאים הוא.
כב [כג] בכל יום ויום, היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן, פעם אחת, ואומרין “אנא ה’, הושיעה נא” (תהילים קיח,כה), “אנא ה’, הושיעה נא”; וביום השביעי, מקיפין את המזבח שבע פעמים. וכבר נהגו ישראל בכל המקומות, להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפין את המזבח–זכר למקדש.
כג [כד] כך היה המנהג בירושלים–יוצא אדם מביתו שחרית, ולולבו בידו; ונכנס לבית הכנסת ומתפלל, והוא בידו; ויוצא לבקר חולים ולנחם אבילים, והוא בידו. וכשייכנס למדרש, משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו.
כד [כה] מקבלת אישה הלולב מיד בנה או בעלה, ומחזירתו למים בשבת, בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת; וביום טוב מוסיפין על המים, ובמועד מחליפין המים.
כה [כו] הדס שבלולב, אסור להריח בו מפני שאינו ראוי אלא להריח, והואיל והוקצה למצוה, יהיה אסור להריח בו; אבל אתרוג, מותר להריח בו, שהרי הוקצה למצוה, מאכילה.
כו [כז] ואסור לאכול אתרוג, כל יום השביעי–מפני שהוקצה למקצת היום, הוקצה לכולו. ובשמיני, מותר לאוכלה; ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים, אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני, האתרוג אסור בשמיני, כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק שהוא ספק שביעי. הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, כל אחת ואחת יוצא בה ליומה ואוכלה למחר.
הלכות לולב פרק ח
א ארבעה מינין האלו, שהן לולב והדס וערבה ואתרוג, שהיה אחד מהן יבש, או גזול או גנוב אפילו לאחר ייאוש, או שהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שביטלו האשרה מלעובדה, או שהיה של עיר הנידחת–הרי זה פסול. היה אחד מהן של עבודה זרה, לא ייטול לכתחילה; ואם נטל, יצא. היה כמוש ולא גמר ליבש, כשר. ובשעת הדוחק או בשעת הסכנה, לולב היבש כשר; אבל לא שאר המינין.
ב אתרוג של עורלה ושל תרומה טמאה ושל טבל, פסול; של דמאי, כשר, שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני, שמותר לו לאכול דמאי. אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים, לא ייטול שמא יכשירו לטומאה; ואם נטל, כשר.
ג לולב שנקטם ראשו, פסול. נסדק–אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שייראו כשניים, פסול. היה עקום לפניו שהרי שדרו כגב בעלי חטורת, פסול; היה עקום לאחוריו, כשר, שזו היא ברייתו. נעקם לאחד משני צדדיו, פסול. נפרדו עליו זה מזה ולא נידלדלו כעלי החרייות, כשר; נפרצו והוא שיידלדלו משדרו של לולב כעלי החרייות, פסול.
ד בריית עלין של לולב כך היא–כשהם גדלין, גדלין שניים שניים ודבוקין מגבן, וגב כל שני עלין הדבוקין, הוא הנקרא תיומת. נחלקה התיומת, פסול. היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה להם תיומת, פסול. לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה–אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעליו, כשר; ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, פסול.
ה הדס שנקטם ראשו, כשר. נשרו רוב עליו–אם נשתיירו שלושה עלין בקן אחד, כשר. היו ענביו מרובות מעליו–אם ירוקות, כשר; ואם היו אדומות או שחורות, פסול, ואם מיעטן, כשר. ואין ממעטין אותן ביום טוב, לפי שהוא כמתקן; עבר וליקטן או שליקטן אחר לאכילה, הרי זה כשר.
ו ערבה שנקטם ראשה, כשרה. נפרצו עליה, פסולה.
ז אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול; ונקב שאינו מפולש–אם היה כאיסר או יתר, פסול. חסר כל שהוא, פסול. ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול. ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג, ונשאר מקומו גומה–פסול. עלת חזזית עליו–אם בשניים ושלושה מקומות, פסול. ואם במקום אחד–אם עלת על רובו, פסול; ואם עלת על דדו אפילו כל שהוא, פסול. נקלף החיצון שלו שאינו מחסרו, אלא יישאר ירוק כמות שהיא ברייתו–אם נקלף כולו, פסול; ואם נשאר ממנו כל שהוא, כשר.
ח אתרוג שהוא תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתן–פסול. גידלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת, פסול. עשהו כמין ברייתו–אף על פי שעשהו דפין דפין, כשר. התיום והבוסר, כשר. מקום שהאתרוגין שלהם כעין שחרות מעוטה, כשרין; ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום.
ט כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה–ביום טוב ראשון בלבד; אבל ביום טוב שני עם שאר הימים, הכול כשר. והפסלנות שהיא משום עבודה זרה, או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה–בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים, פסול.
י אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חברו שישאלנו ממנו, עד שייתננו לו מתנה. נתנו לו על מנת להחזירו–הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה; ואם לא החזירו–לא יצא, שנמצא כגזול. ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו, אינו חוזר. ואחד הלולב, ואחד כל מין ומין מארבעת מינין שבו–אם היה אחד מהן שאול, אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.
יא שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות–אין אחד מהן יוצא בו ידי חובתו בראשון, עד שייתן לו חלקו במתנה. האחין שקנו אתרוגין מתפוסת הבית, ונטל אחד מהן אתרוג ויצא בו–אם יכול לאוכלו, ואין האחין מקפידין בכך–יצא; ואם היו מקפידין–לא יצא, עד שייתנו לו חלקם מתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו כאחד אתרוג ורימון או פריש מתפוסת הבית–אינו יוצא באתרוג, עד שייתן לו חלקו מתנה, ואף על פי שאם אכלו, אין מקפידין עליו.
יב אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר “ושמחתם, לפני ה’ אלוהיכם–שבעת ימים” (ויקרא כג,מ). כיצד היו עושין: ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה, כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון; וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד, מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערביים, לשמוח שאר היום, עם כל הלילה.
יג והיאך הייתה שמחה זו: החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב.
יד מצוה, להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה–אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם, האנשים והנשים–כולן באין לראות, ולשמוע:
טו שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר “תחת, אשר לא עבדת את ה’ אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב” (דברים כח,מז). וכל המגיס דעתו, וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו–חוטא, ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה, ואמר “אל תתהדר, לפני מלך” (משלי כה,ו).
טז וכל המשפיל עצמו, ומקל גופו במקומות אלו–הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה. וכן דויד מלך ישראל אומר “ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי” (שמואל ב ו,כב). ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה’, שנאמר “והמלך דויד מפזז ומכרכר לפני ה’” (ראה שמואל ב ו,טז).